השחתה/חבלה
"ותשחת הארץ לפני" - אונקלוס מתרגם אתחבילת - מלשון חבלה, פגיעה בארץ.
"השחית כל בשר" - אונקלוס מתרגם חבילו כל ביסרא - השחתה הקשורה לבשר, לאדם ובהמה.
בסוף פרשת בראשית נאמר "ויאמר ה לא ידון רוחי באדם... בשגם הוא בשר.." ומתרגם אונקלוס בדיל דאינון ביסרא, באשר הם אדם, לעיננו מתגלית בעיית הבשר מול הרוח.
והעונש הוא המבול - זאת אומרת מידה כנגד מידה חבלה בעולם הופכת חבלה באדם. האדם מחבל בבשר והאל מחבל בבשר עם מים. חבלת האדם היא החמס, ומהו החמס? אונקלוס מתרגם חטופין
נאמר בספר שופטים (כא, כא) "וחטפתם לכם איש אישתו" ענין של זריזות ומהירות, כמו כן חטיפה קשורה בנושא המיניות, וזוהי ההשחתה בבשר.המהירות אינה כחטיפה, מהירות היא פעולה חשופה לעין כל, ואילו חטיפה היא פעולה הסמויה מן העין, מין שקר שכזה.
מבול
ואכן על המילה מבול רש"י מפרש שלוש אפשרויות בלה=מחיקה, בלל=בלבול ערבוב, יבל=הצפה כיסוי - טופנא בלשון אונקלוס.
רשר"ה מוסיף לנו נבל - מחיקת חיים כמו המילה בלה, קרוב ללשון נפילה כמו נבילה.
כל אלו המילים מזכירות את שמות ילדיו של למך: יבל - אוהל ומקנה - ארכיטקטורה ותחבורה, יובל - כינור ועוגב - אסתטיקה ויופי, תובל - נחושת וברזל - תעשייה וטכנולוגיה
שורש יבל - מלשון הכנסה והוצאה כמו המילה יבול וזה קרוב למבול אשר מציףיה הכל ומה שמכניס הוא גם מוציא.
"ולא יהיה עוד מים לשחת כל בשר", כלומר האדם מחבל בבשר והאל מחבל בבשר ע"י מים, האדם מחבל בבשר ע"י חמס - גזל, האונקלוס מתרגם חמס="חטופין" ומשמעותו מתבררת עפ"י הכתוב בספר שופטים פרק כא,כא':" וחטפתם לכם איש אישתו" ומשם אנו לומדים כי חטיפה היא ענין של זריזות ומהירות, כמו כן חטיפה מוזכרת בהקשר של מיניות וזוהי ההשחתה בבשר. המהירות איננה כחטיפה, מהירות היא חשופה לעין כל, ואילו חטיפה היא פעולה המוסרת מן העין, כעין שקר!
לשון
ללשונו למשפחותם - המשפחה והלשון והארץ מתלכדים. הלשון מבוסס על פעולת הלישה, המערבבת את המילים וההברות ויוצרת טעם גוון. בני יפת - בארצותם איש ללשונו - למשפחותם בגויהם.בני חם - למשפחותם ללשונותם - בארצותם בגויהם.בני שם - למשפחותם ללשונותם - בארצותם לגויהם.
אצל בני יפת הלשון קשורה לאיש - רמז לאינדיבדואליות, ואילו אצל בני שם וחם היחס של הלשון הוא
למשפחותיהם - יסוד סוציאלי, בעומק הענין בבני יפת האיש קשור ללשון, כלומר האנושיות תלויה בלשון ברוח, ואילו אצל בני שם וחם הדבר הפוך, הלשון, הרוח היא תוצאת האנושיות.
אנו רואים כאן רמז לשותפות סמויה בגורל של בני שם וחם (עבדות, חירות ....)
משפחותיהם - אונקלוס מתרגם זרעיהון, עפ"י הנאמר בבראשית, "עץ פרי עושה פרי למינו... זרעו למינו", הזרע מנביט החוצה לפי התנאים השתולים בו - למינו.
למינו - בגויהם - עמימיהון - עם. העם המין, הסוג בו גדל האדם התנאים, הגבולות של ההתפתחות.
ב בכלמ - בתוך, מוגבל, בסיבתיות, דטרמינזם. - בבני יפת.ל בכלמ - ביחס, קורלאציה, מוגבלות למוגבלות, בחירה חופשית. - בני שם וחם.
דברים אחדים - לפי אונקלוס זה ממלל - כלומר דבר אחד, דבר מורה על צירוף והנהגה ("ידבר עמים תחתינו"), כלומר הנסיון כאן כפי שמרמז הזוהר על אתר, הוא הנהגת העולם ע"י חכמה ותו לא, וזו חכמה שמנהיגה (עיר ומגדל), אולם על האדם לדעת לא לסמות יתר על המידה על החכמה (האידאולוגיה). הזוהר אל אתר מתאר את הראשונים כולם שחכמתם לא תמיד עזרה להם.
"נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה..." - מזכיר את רעיון הטוטליטריות כפי שהיה בשלטון הפרעוני במצרים. ייצוג של שעבוד האנוש לקדמה לטכנולוגיה לחכמה - אלילות קדומה ואלילות עכשווית.
"פן נפוץ על פני כל הארץ" - נ.פ.צ. הצפה, נסיון למנוע מבול עתידי, ואולם האל מבצע מבול נוסף בבני האדם, אך מבול זה הוא מעודן יותר, ותקון להבנה של האל כי המבול ע"י מים המציף את העולם והאדם אינו מתקן עולם, על כן מבול הלשון הוא השיטה החדשה לתקון האדם ואז נוצרת ההפצה.
אפשר מנקודת מבט נוספת, אם נאמר שהאדם השחית את בשרו, העונש הוא המבול - הצפה והשחתת הבשר.ובבבל האדם השחית בחכמה ברעיון, ואב הרעיון זו השפה, העונש בלבול השפה - הפצה של האדם על פני האדמה.
בבל - שער האל - באב אללה. הזוהר מזכיר את השערים בימי החול ושער השבת הפתוח בארץ ישראל. והנסיון לבנות שער מקדם לארץ ישראל. ועל כן בלל אינה רק זכרון העונש היא זכרון הנסיון המקורי. (אשר יש בו מן האמת, ועיין פרשת קרח).
"ויקח תרח את אברם" - ודבר תרח ית אברם, תרח הנהיג בתחילה את היציאה מאור כשדים לכיוון כנען, אולם קרתה תקלה והמסע "נתקע" באמצע הדרך בחרן. ומכאן אברהם הוא המנהיג.
ויקח אברם ונחור ...נשים..." - ונסיב אברם...לקיחה בלשון של הנהגה ולקיחה בלשון נשואין, נסיב הוא מלשון סבוב, פעולת הסבוב נעשית ע"י חיבוק המקושרת לאהבה, חיבה, נשואין.
"השחית כל בשר" - אונקלוס מתרגם חבילו כל ביסרא - השחתה הקשורה לבשר, לאדם ובהמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה