יום שלישי, 15 באוקטובר 2013
פרשת לך לך
העתקת מקום
" ויעתק משם ההרה" מהי העתקתם מקום? מדוע לר להשתמש בפעלים השכיחים, כמו הליכה, ביאה וכו'? לפי אונקלוס אין משמעות המילה, כפי שהינה נהוגה בימינו, קרי שנוי מקום, אלא ממש עלייה להר. כלומר אברהם שהגיע לאלון מורה, כלומר למישור מורה, מקום המסמן את המישוריות השטחיות, חוסר היכולת לראות לרחוק, הגבילה אותו מאוד.
אשר על כן אברהם חפש הר כדי ל"ראות" את הכל מעל, כדי לקרוא בשם השם מנקודת על השולטת לרחוק.
אך מהו הדבר ששכנע את אברהם לבצע זאת? מדוע המישור היה כל כך בעייתי? האם לא היה יכול להתגבר על המישוריות הזאת?
ומדוע שלא יהיה שימוש בפועל "ויעל"? האם לויעל ישנה משמעות שונה מהעתקה? האם העלייה שונה?
המלבי"ם על אתר מפרש: עיקר עניינו בכל מקום לשון העתק [ניתוק ממקום], כי כל מקום שבא על דיבור, שמדברים עתק על ה', היינו הכחשת ההשגחה... והוא מעניין... שהוא מועתק ורחוק מברואיו; וכן פירשו חז"ל (בראשית רבה פ"א), "הדוברות על צדיק עתק = שהעתיק מבריותיו"... וכן מה שכתוב עתקו גם גברו חיל, הון עתק, היינו דבר הנעתק ומופרש מדרך הטבע"
לא נוכל לומר כי אברהם מכחיש פה את ההשגחה, אם כן מה משמעות ההעתקה זו, אומנם נוכל להצמצם רק למשמעות שינוי המקום, אולם מכיוון שהתורה שינתה פה, ולא שנתה פעל זה בכל התורה כולה, חוץ ברור ומבורר שכאן טמונה משמעות נוספת. ומהי?
הרש"הר מסביר שלא היו לאברהם קשיים פיזיים להגיע להר, מה שהפריע לו היה לשכנע את בני ביתו לבצע זאת, כלומר היו לו קשיים פסיכולוגיים במשפחתו, והוא התגבר עליהם. כפי שדונש פירש המילה בתהילים: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז" (תהלים לא19), ופירש רש"י: "עתק – סרה, דבר שאינו, כמו ויעתק משם (בראשית יב), ודונש פתר אותו לשון דבר גדול וקשה, כמו עתקו וגם גברו חיל (איוב כא), הון עתק (משלי ח), ולמכסה עתיק (ישעיה כג)".
אם כך הדבר מה היו הקשיים?
אברהם ראה כי המישור שלפניו אינו מספיק כדי להעביר את המסר, ובני משפחתו חשבו שזה מספיק, כי האוהל בעקרון מספיק כדי למשוך אליו מספיק מתעניינים, ואילו אברהם שבר את המזבח והעבירו לכיוון ההר, שם הפעילות שלו תהיה משמעותית (אור החיים) וכך מובן מדוע ישנה כאן ההעתקה, כלומר ההעברה גפ פיזית וגם רוחנית של המסר, במאבקים פנימיים בצדקת הדרך, שההר היא הדרך הטובה לדידן להעביר את המסר. כפי שנאמר במשלי: "גַּם-אֵלֶּה, מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה-- אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ, אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה"
דוגמה נוספת לפסוק הניתן להתפרש בשני האופנים האמורים: "תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק בְּגַאֲוָה וָבוּז" (תהלים לא19), ופירש רש"י: "עתק – סרה, דבר שאינו, כמו ויעתק משם (בראשית יב), ודונש פתר אותו לשון דבר גדול וקשה, כמו עתקו וגם גברו חיל (איוב כא), הון עתק (משלי ח), ולמכסה עתיק (ישעיה כג)".
הוראה נוספת מצאנו בפסוק: "עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי עָתְקָה בְּכָל צוֹרְרָי" (תהלים ו8). פירש רש"י 'עתק' בהוראה של ישן וזקן, ואילו מנחם בן סרוק פירשו במובן של עקירה: "עתקה - נתישנה ונזדקנה עיני בכהיית אור, ומנחם חברו עם ויעתק משם ההרה (בראשית יב)
יום ראשון, 13 באוקטובר 2013
פרשת בראשית
מהי בראשית?
המילה "ברא" חובקת בתוכה משמעויות רבות המיוחדות לעברית ולארמית.
ברא = חוץ בארמית, ברא מלשון בריאות, חוזק. "ובראת לך משם" (יהושוע) - פניה החוצה. בריאה כמשמעות של נקודה, ממנה פונים החוצה.
כך היא משמעותה של בראשית, שהיא מבטאת נקודת התחלה בזמן עם ווקטור "החוצה" (מתקדם).
האונקלוס תרגם "בקדמין"
"ויברא אלוהים את התנינים הגדולים..." - אונקלוס:"וברא ה ית תניניא..."
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו..."
"וייצר ה אלוהים את האדם עפר...." - אונקלוס:"וברא...."
נראה מכאן שהבריאה נאמרה רק לשמיים וארץ התנינים הגדולים והאדם בלבד, אולם יש לדייק כי כאשר נזכרה בריאת האדם כחלק מהעפר, נאמר ייצר, וכאשר הוזכרה ה"צלם" נאמרה בריאה. כך לפי פשט הכתוב מסתבר שהאדם מורכב משני חלקים, חלק יצירה וחלק בריאה.
מצד לשון האונקלוס הכל מתייחס לבריאה.
עיין אבן עזרא על אתר, בו הוא חולק על משמעות ברא, כדבר מאין ליש, הוא מפרש זאת מיש ליש, כך שברא כוונתו היא ליצירת תבנית וגדר ליש, ממש כפי שאנו מסבירים מהי הגדרה.
|
בנית האדם
"ויבן ה אלוהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאישה..."
"אנוכי איבנה..."
בן, אבן, אב ובן, בנין לבנים. האישה היא בן האדם!!!, אך בהמשך נאמר "...כי מאיש לוקחה זאת", ואונקלוס תרגם:"נסיבא דא", האישה הוסבה, כלומר היה קיום לפני ועכשיו הוא הוסב לדבר אחר.מכאן שיש באישה אלמנט של בן האדם (חידוש) ואלמנט הסבה מן האדם(לינק LINK).
|
קנין
"קניתי איש את ה'...." - קניין ראשון בתורה, והוא נאמר ע"י של האישה את האיש, אך האונקלוס משנה הענין ואומר כי זהו קנין מלפני השם - רכושנות ורמז לבן הנולד, קין, ורכושנתו המובילה לחומרנות אלילית.
קין היה עובד אדמה - אונקלוס:"קין הות.." קין הוא הויה לא התהוות, כלומר אין קין מחדש כפי רצון האל, הוא מקיים את הקיים, פנתאיזם.
ועל עבודה אלילים זו יש רמז: קין היה עובד אדמה ואונקלוס תרגם "פלח אדמה" מדוע לא השתמש בשורש ע.ב.ד כפי שנאמר על הפסוק:"ויעש אלוהים את הרקיע" ושם תרגם "עבד"?
על כך נדלג לספר דברים:"לא תשתחווה להם ולא תעבדם" ושם הוא תרגם:"לא תסגוד להון ולא תפלחינון" שורש ע.ב.ד הפך לשורש פ.ל.ח
השושלות
ישנן 2 סוגי שושלות בספר בראשית, הראשונה היא שושלת קין המסתיימת בלמך הראשון, אשר פגע בקין עצמו. נשים לב כי גם אצל שושלת קין מופיעה דמות של חנוך, אך זהו אינו אותו חנוך הפלאי אותו אנו מכירים מהסיפורים. שושלת קין היא הראשונה בשושלות, אולם היא כבר כשלה בתחילה, ברצח שביצע קין, וגם לאחר מכן כל השושלת מכחישה את עצמה ואת ההויה כולה בשמותיה שלה מחויאל מתושאל וכו'.
השושלת השניה היא שושלת שת, היא השושלת ממנה נבנה העולם, וממנה יצא נח, לשושלת זו ישנה תקווה לתיקון, יש אפילו נסיון לשחזור הדורות ובשמותיהם, חנוך, למך, מהללאל, ואפילו קין מופיע כאן בשם קינן.
שושלת הכישלון מול שושלת התקווה
|
פרשת נח
השחתה/חבלה
"ותשחת הארץ לפני" - אונקלוס מתרגם אתחבילת - מלשון חבלה, פגיעה בארץ.
"השחית כל בשר" - אונקלוס מתרגם חבילו כל ביסרא - השחתה הקשורה לבשר, לאדם ובהמה.
בסוף פרשת בראשית נאמר "ויאמר ה לא ידון רוחי באדם... בשגם הוא בשר.." ומתרגם אונקלוס בדיל דאינון ביסרא, באשר הם אדם, לעיננו מתגלית בעיית הבשר מול הרוח.
והעונש הוא המבול - זאת אומרת מידה כנגד מידה חבלה בעולם הופכת חבלה באדם. האדם מחבל בבשר והאל מחבל בבשר עם מים. חבלת האדם היא החמס, ומהו החמס? אונקלוס מתרגם חטופין
נאמר בספר שופטים (כא, כא) "וחטפתם לכם איש אישתו" ענין של זריזות ומהירות, כמו כן חטיפה קשורה בנושא המיניות, וזוהי ההשחתה בבשר.המהירות אינה כחטיפה, מהירות היא פעולה חשופה לעין כל, ואילו חטיפה היא פעולה הסמויה מן העין, מין שקר שכזה.
מבול
ואכן על המילה מבול רש"י מפרש שלוש אפשרויות בלה=מחיקה, בלל=בלבול ערבוב, יבל=הצפה כיסוי - טופנא בלשון אונקלוס.
רשר"ה מוסיף לנו נבל - מחיקת חיים כמו המילה בלה, קרוב ללשון נפילה כמו נבילה.
כל אלו המילים מזכירות את שמות ילדיו של למך: יבל - אוהל ומקנה - ארכיטקטורה ותחבורה, יובל - כינור ועוגב - אסתטיקה ויופי, תובל - נחושת וברזל - תעשייה וטכנולוגיה
שורש יבל - מלשון הכנסה והוצאה כמו המילה יבול וזה קרוב למבול אשר מציףיה הכל ומה שמכניס הוא גם מוציא.
"ולא יהיה עוד מים לשחת כל בשר", כלומר האדם מחבל בבשר והאל מחבל בבשר ע"י מים, האדם מחבל בבשר ע"י חמס - גזל, האונקלוס מתרגם חמס="חטופין" ומשמעותו מתבררת עפ"י הכתוב בספר שופטים פרק כא,כא':" וחטפתם לכם איש אישתו" ומשם אנו לומדים כי חטיפה היא ענין של זריזות ומהירות, כמו כן חטיפה מוזכרת בהקשר של מיניות וזוהי ההשחתה בבשר. המהירות איננה כחטיפה, מהירות היא חשופה לעין כל, ואילו חטיפה היא פעולה המוסרת מן העין, כעין שקר!
לשון
ללשונו למשפחותם - המשפחה והלשון והארץ מתלכדים. הלשון מבוסס על פעולת הלישה, המערבבת את המילים וההברות ויוצרת טעם גוון. בני יפת - בארצותם איש ללשונו - למשפחותם בגויהם.בני חם - למשפחותם ללשונותם - בארצותם בגויהם.בני שם - למשפחותם ללשונותם - בארצותם לגויהם.
אצל בני יפת הלשון קשורה לאיש - רמז לאינדיבדואליות, ואילו אצל בני שם וחם היחס של הלשון הוא
למשפחותיהם - יסוד סוציאלי, בעומק הענין בבני יפת האיש קשור ללשון, כלומר האנושיות תלויה בלשון ברוח, ואילו אצל בני שם וחם הדבר הפוך, הלשון, הרוח היא תוצאת האנושיות.
אנו רואים כאן רמז לשותפות סמויה בגורל של בני שם וחם (עבדות, חירות ....)
משפחותיהם - אונקלוס מתרגם זרעיהון, עפ"י הנאמר בבראשית, "עץ פרי עושה פרי למינו... זרעו למינו", הזרע מנביט החוצה לפי התנאים השתולים בו - למינו.
למינו - בגויהם - עמימיהון - עם. העם המין, הסוג בו גדל האדם התנאים, הגבולות של ההתפתחות.
ב בכלמ - בתוך, מוגבל, בסיבתיות, דטרמינזם. - בבני יפת.ל בכלמ - ביחס, קורלאציה, מוגבלות למוגבלות, בחירה חופשית. - בני שם וחם.
דברים אחדים - לפי אונקלוס זה ממלל - כלומר דבר אחד, דבר מורה על צירוף והנהגה ("ידבר עמים תחתינו"), כלומר הנסיון כאן כפי שמרמז הזוהר על אתר, הוא הנהגת העולם ע"י חכמה ותו לא, וזו חכמה שמנהיגה (עיר ומגדל), אולם על האדם לדעת לא לסמות יתר על המידה על החכמה (האידאולוגיה). הזוהר אל אתר מתאר את הראשונים כולם שחכמתם לא תמיד עזרה להם.
"נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה..." - מזכיר את רעיון הטוטליטריות כפי שהיה בשלטון הפרעוני במצרים. ייצוג של שעבוד האנוש לקדמה לטכנולוגיה לחכמה - אלילות קדומה ואלילות עכשווית.
"פן נפוץ על פני כל הארץ" - נ.פ.צ. הצפה, נסיון למנוע מבול עתידי, ואולם האל מבצע מבול נוסף בבני האדם, אך מבול זה הוא מעודן יותר, ותקון להבנה של האל כי המבול ע"י מים המציף את העולם והאדם אינו מתקן עולם, על כן מבול הלשון הוא השיטה החדשה לתקון האדם ואז נוצרת ההפצה.
אפשר מנקודת מבט נוספת, אם נאמר שהאדם השחית את בשרו, העונש הוא המבול - הצפה והשחתת הבשר.ובבבל האדם השחית בחכמה ברעיון, ואב הרעיון זו השפה, העונש בלבול השפה - הפצה של האדם על פני האדמה.
בבל - שער האל - באב אללה. הזוהר מזכיר את השערים בימי החול ושער השבת הפתוח בארץ ישראל. והנסיון לבנות שער מקדם לארץ ישראל. ועל כן בלל אינה רק זכרון העונש היא זכרון הנסיון המקורי. (אשר יש בו מן האמת, ועיין פרשת קרח).
"ויקח תרח את אברם" - ודבר תרח ית אברם, תרח הנהיג בתחילה את היציאה מאור כשדים לכיוון כנען, אולם קרתה תקלה והמסע "נתקע" באמצע הדרך בחרן. ומכאן אברהם הוא המנהיג.
ויקח אברם ונחור ...נשים..." - ונסיב אברם...לקיחה בלשון של הנהגה ולקיחה בלשון נשואין, נסיב הוא מלשון סבוב, פעולת הסבוב נעשית ע"י חיבוק המקושרת לאהבה, חיבה, נשואין.
"השחית כל בשר" - אונקלוס מתרגם חבילו כל ביסרא - השחתה הקשורה לבשר, לאדם ובהמה.
רבי מסעוד אדהאן
רבי מסעוד דהאן זצ"ל
*
הרב מסעוד {א}דהאן, ה'תרע"ג - יא' אייר ה'תשנ"ג 1913-1993, רב העיר דימנאת[1] שבמרוקו בשנים 1948 – 1965, וראש ישיבת "אוצר התורה"[2] בדימנאת וגלילותיה. תלמידם של רבי מנחם כהן[3] מסקורא ורבי דוד אדהאן[4] מדימנאת, ותלמיד חבר של המקובל רבי יוסף חיים בוחבוט[5] (בבא סידי) מדימנאת.
1. תולדות חייו
הרב מסעוד דהאן נולד בשנת התרע"ג (1913), שנת "כאייל תערג", לאביו הרב מאיר דהאן בעיר סקורא [6]שבמרוקו. אביו שימש שם כרב מקומי ושו"ב (שוחט ובודק) מומחה. בגיל 7 עקרה המשפחה לתקופה קצרה לעיר דימנאת, הנמצאת כמרחק של שעה מהעיר מרקש, אולם המשפחה לא נקלטה בעיר וחזרה לסקורא. רבי מסעוד החל ללמוד תורה מגיל צעיר אצל אביו, ובהמשך למד בישיבת "עץ חיים" אצל רבו המובהק רבי מנחם הכהן, רב מחוז העיר סקורא וגלילותיה.
בהגיעו לגיל 18, הוסמך רבי מסעוד לשוחט ובודק, על ידי רבו, רבי מנחם הכהן. בחותמת לתעודה רבי מנחם
ישיבת "עץ החיים" הכשירה רבנים לתפקידים של שו"ב. סדר הלימוד עמד על חצי שנה גמרא וחצי שנה הלכה וכן, עסקו בתורת הקבלה. לאחר מספר שנות לימוד בישיבה, רבי מסעוד ניגש למבחני ההסמכה אצל רבי מנחם הכהן, ועבר אותם בהצלחה. לאחר מכן, היו מוזמנים כל התלמידים שעברו את הבחינה וכן רבני האזור לסעודה חגיגית שערך רבי מנחם הכהן, בה היו חותמים כל הרבנים ביחד על התעודה.
לאחר מכן עברה המשפחה לגור בעיר דימנאט, באופן קבוע. כעבור זמן קצר נסע רבי מסעוד לעיר קזבלנקה ושהה שם במשך כשנתיים, כנראה למד תורה אצל חכם נחמיאס. באותו הזמן, אביו רבי מאיר, כיהן כרב ושו"ב בעיירה קרובה לעיר דימנאת. באותה תקופה רבי דוד דהאן כיהן כרבה הראשי של העיר דימנאט. רבי דוד דהאן היה נשוי לדודה של רבי מסעוד. רבי מסעוד שב לדימנאת בגיל 20, ושם המשיך ללמוד עם רבו וחבירו המקובל רבי יוסף חיים בוחבוט (בבא סידי), וגם אצל קרוב משפחתו רב העיר רבי דוד דהאן. לימים נשא רבי מסעוד את חסיבה אלמליח ,קרובת משפחתו של רבי דוד דהאן, לאישה. לרבי מסעוד נולדו 10 ילדים רחל, יוסף, יצחק שנפטר בגיל צעיר יהודה, עמרם, שלום, שולה, יעל, יעקב, יפה.
עם פטירתם של רבי יוסף חיים בוחבוט ורבי דוד דהאן מונה רבי מסעוד לשו"ב, מוהל, חזן, מסדר קידושין, ודיין דיני ממונות, ובכלל אחראי על כל הצרכים הרוחניים של הקהילה היהודית בעיר דימנאת. בעיר דימנאת חיו באותו הזמן כ - 5000 יהודים, היא נחשבה כעיר של מקובלים, מכיוון שהמקום הינו קרוב לעמק הדרעה[8],הידוע כמקום מסורת לימוד הקבלה ייחודי.
בשנת 1948 בזמן שהותו בעיר קזבלנקה הוא נפגש עם רבי יצחק אלמליח[9] והוא העלה בפניו את הרעיון להקמת ישיבה בדימנאת, אשר תשרת את גם סביבותיה. ואכן בשנת 1950 הוקמה ישיבת אוצר התורה ברחבי דימנאת וגלילותיה. רבי מסעוד התמנה לראש ישיבת "אוצר התורה" בדימנאת, וכן למנהלה האדמיניסטרטיבי של "אוצר התורה" בגלילותיה של העיר דימנאת. כמו כן רבי מסעוד היה מלמד השיעור המרכזי בישיבה בגפ"ת .באותו הזמן רבי מסעוד קיבל גם את תעודת ההסמכה לשו"ב מטעם הרבנות במרקש, ראה תעודת מבחן מצורפת, וכמו כן תעודת שו"ב מטעם הרבנות הראשית למרוקו בשבתה ברבאט.
רבי מסעוד כיהן ברבנות בדימנאת עד שנת תשכ"ה (1965), או אז החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. באותו זמן רוב הקהילה היהודית בעיר דימנאת היתה על סף פירוק, רובה היגר לישראל או לשאר הערים הגדולות במרוקו (מרקש, קזבלנקה).
לאחר עלייתו ארצה, התבקש רבי מסעוד דהאן, ע"י הרבנות הראשית, לכהן כרב הראשי של המושבים באזור הדרום, אולם הרב מסעוד סירב לכך. הוא השתקע בעיר אשדוד ,עבר קורס מנקרים, וכיהן כסגן ראש המנקרים בבית המטבחיים בעיר אשדוד. הוא גם העביר שיעורים בהלכה ואגדה בכולל ערב אשר הוקם במיוחד לחבורה הזו. בנוסף הוא היה מייעץ בענייני הלכה[10] לרבנים הראשיים של אשדוד באותם הימים, הרב האשכנזי סיני אדלר, ולרב הספרדי ישראל אליזרע. בנוסף גם הרב האשכנזי יוסף שיינין (מחליפו של הרב אדלר) התייעץ רבות ברבי מסעוד דהאן, הרב שיינין היה בין מספידיו.
בשנת תש"ם (1980) ביקש ממנו רבי מאיר אבוחצירא") בבא מאיר") לכהן כראש הכולל "יצחק ירנן" [11]הרב מסעוד העביר השיעורים בגפ"ת, הלכה ואגדה, הוא כיהן כראש הכולל עד ליום פטירתו.
*
הרב מסעוד {א}דהאן, ה'תרע"ג - יא' אייר ה'תשנ"ג 1913-1993, רב העיר דימנאת[1] שבמרוקו בשנים 1948 – 1965, וראש ישיבת "אוצר התורה"[2] בדימנאת וגלילותיה. תלמידם של רבי מנחם כהן[3] מסקורא ורבי דוד אדהאן[4] מדימנאת, ותלמיד חבר של המקובל רבי יוסף חיים בוחבוט[5] (בבא סידי) מדימנאת.
1. תולדות חייו
הרב מסעוד דהאן נולד בשנת התרע"ג (1913), שנת "כאייל תערג", לאביו הרב מאיר דהאן בעיר סקורא [6]שבמרוקו. אביו שימש שם כרב מקומי ושו"ב (שוחט ובודק) מומחה. בגיל 7 עקרה המשפחה לתקופה קצרה לעיר דימנאת, הנמצאת כמרחק של שעה מהעיר מרקש, אולם המשפחה לא נקלטה בעיר וחזרה לסקורא. רבי מסעוד החל ללמוד תורה מגיל צעיר אצל אביו, ובהמשך למד בישיבת "עץ חיים" אצל רבו המובהק רבי מנחם הכהן, רב מחוז העיר סקורא וגלילותיה.
בהגיעו לגיל 18, הוסמך רבי מסעוד לשוחט ובודק, על ידי רבו, רבי מנחם הכהן. בחותמת לתעודה רבי מנחם
ישיבת "עץ החיים" הכשירה רבנים לתפקידים של שו"ב. סדר הלימוד עמד על חצי שנה גמרא וחצי שנה הלכה וכן, עסקו בתורת הקבלה. לאחר מספר שנות לימוד בישיבה, רבי מסעוד ניגש למבחני ההסמכה אצל רבי מנחם הכהן, ועבר אותם בהצלחה. לאחר מכן, היו מוזמנים כל התלמידים שעברו את הבחינה וכן רבני האזור לסעודה חגיגית שערך רבי מנחם הכהן, בה היו חותמים כל הרבנים ביחד על התעודה.
לאחר מכן עברה המשפחה לגור בעיר דימנאט, באופן קבוע. כעבור זמן קצר נסע רבי מסעוד לעיר קזבלנקה ושהה שם במשך כשנתיים, כנראה למד תורה אצל חכם נחמיאס. באותו הזמן, אביו רבי מאיר, כיהן כרב ושו"ב בעיירה קרובה לעיר דימנאת. באותה תקופה רבי דוד דהאן כיהן כרבה הראשי של העיר דימנאט. רבי דוד דהאן היה נשוי לדודה של רבי מסעוד. רבי מסעוד שב לדימנאת בגיל 20, ושם המשיך ללמוד עם רבו וחבירו המקובל רבי יוסף חיים בוחבוט (בבא סידי), וגם אצל קרוב משפחתו רב העיר רבי דוד דהאן. לימים נשא רבי מסעוד את חסיבה אלמליח ,קרובת משפחתו של רבי דוד דהאן, לאישה. לרבי מסעוד נולדו 10 ילדים רחל, יוסף, יצחק שנפטר בגיל צעיר יהודה, עמרם, שלום, שולה, יעל, יעקב, יפה.
עם פטירתם של רבי יוסף חיים בוחבוט ורבי דוד דהאן מונה רבי מסעוד לשו"ב, מוהל, חזן, מסדר קידושין, ודיין דיני ממונות, ובכלל אחראי על כל הצרכים הרוחניים של הקהילה היהודית בעיר דימנאת. בעיר דימנאת חיו באותו הזמן כ - 5000 יהודים, היא נחשבה כעיר של מקובלים, מכיוון שהמקום הינו קרוב לעמק הדרעה[8],הידוע כמקום מסורת לימוד הקבלה ייחודי.
בשנת 1948 בזמן שהותו בעיר קזבלנקה הוא נפגש עם רבי יצחק אלמליח[9] והוא העלה בפניו את הרעיון להקמת ישיבה בדימנאת, אשר תשרת את גם סביבותיה. ואכן בשנת 1950 הוקמה ישיבת אוצר התורה ברחבי דימנאת וגלילותיה. רבי מסעוד התמנה לראש ישיבת "אוצר התורה" בדימנאת, וכן למנהלה האדמיניסטרטיבי של "אוצר התורה" בגלילותיה של העיר דימנאת. כמו כן רבי מסעוד היה מלמד השיעור המרכזי בישיבה בגפ"ת .באותו הזמן רבי מסעוד קיבל גם את תעודת ההסמכה לשו"ב מטעם הרבנות במרקש, ראה תעודת מבחן מצורפת, וכמו כן תעודת שו"ב מטעם הרבנות הראשית למרוקו בשבתה ברבאט.
רבי מסעוד כיהן ברבנות בדימנאת עד שנת תשכ"ה (1965), או אז החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל. באותו זמן רוב הקהילה היהודית בעיר דימנאת היתה על סף פירוק, רובה היגר לישראל או לשאר הערים הגדולות במרוקו (מרקש, קזבלנקה).
לאחר עלייתו ארצה, התבקש רבי מסעוד דהאן, ע"י הרבנות הראשית, לכהן כרב הראשי של המושבים באזור הדרום, אולם הרב מסעוד סירב לכך. הוא השתקע בעיר אשדוד ,עבר קורס מנקרים, וכיהן כסגן ראש המנקרים בבית המטבחיים בעיר אשדוד. הוא גם העביר שיעורים בהלכה ואגדה בכולל ערב אשר הוקם במיוחד לחבורה הזו. בנוסף הוא היה מייעץ בענייני הלכה[10] לרבנים הראשיים של אשדוד באותם הימים, הרב האשכנזי סיני אדלר, ולרב הספרדי ישראל אליזרע. בנוסף גם הרב האשכנזי יוסף שיינין (מחליפו של הרב אדלר) התייעץ רבות ברבי מסעוד דהאן, הרב שיינין היה בין מספידיו.
בשנת תש"ם (1980) ביקש ממנו רבי מאיר אבוחצירא") בבא מאיר") לכהן כראש הכולל "יצחק ירנן" [11]הרב מסעוד העביר השיעורים בגפ"ת, הלכה ואגדה, הוא כיהן כראש הכולל עד ליום פטירתו.
2. פעילותו
רבי מסעוד, אשר ייסד את ישיבת אוצר התורה בדימנאת, קבע גם את סדריה וצורת הלימוד שבה. כמובן, שהלימוד בה לא היה שונה בהרבה מאשר למדו בארצות המערב, ובמיוחד במערב הפנימי.
סדר הלימוד בישיבה היה מחולק ל -2 סדרים.
סדר ראשון: בשעות 8:00 – 12:00 לימוד גפ"ת.
שיטת לימוד הגמרא היה מבוסס על לימוד יסודי של השקלא והטריא וההקשר הישיר לפסוקים המופיעים באותם קטעי גמרא. לימוד הגמרא היה מבוצע ע"י הסתרת[12] רש"י והעלאת כל האפשרויות להבנת קטע גמרא הנלמד, ולאחר מכן היו מגלים את הרש"י ומנסים לפשר בין פרשנותו לבין ההסבר שהועלה ע"י התלמידים והרב. זהו לימוד פשט לעומק.
סדר שני: בשעות 14:00 – 18:00 לימוד תנ"ך, דקדוק ולשון.
יום שישי היה מוקדש ללימוד פרשת השבוע ול -2 מקרא ואחד תרגום. הלימוד היה מבוסס על פרשני המקרא כגון: אלשיך, רמב"ן, ספורנו ואבן עזרא.
יום שבת הוקדש ללימוד הזוהר עם פירוש הסולם לקבוצת של בעלי בתים.
כל הלימודים בישיבה היה על טהרת השפה העברית (לשון הקודש).
הישיבה קלטה תלמידים מהעיר דימנאת והאזור, ורבי מסעוד היה מעורב בחיי התלמידים. למדו בה בין שלושה לארבעה רמי"ם, התלמידים למדו בישיבה עד גיל 15 – 16, ולאחר מכן עברו ללמוד בישיבת "אוצר התורה" בקזבלנקה אצל חכם דהאן ורבי לוי נחמני.
רבי מסעוד, אשר ייסד את ישיבת אוצר התורה בדימנאת, קבע גם את סדריה וצורת הלימוד שבה. כמובן, שהלימוד בה לא היה שונה בהרבה מאשר למדו בארצות המערב, ובמיוחד במערב הפנימי.
סדר הלימוד בישיבה היה מחולק ל -2 סדרים.
סדר ראשון: בשעות 8:00 – 12:00 לימוד גפ"ת.
שיטת לימוד הגמרא היה מבוסס על לימוד יסודי של השקלא והטריא וההקשר הישיר לפסוקים המופיעים באותם קטעי גמרא. לימוד הגמרא היה מבוצע ע"י הסתרת[12] רש"י והעלאת כל האפשרויות להבנת קטע גמרא הנלמד, ולאחר מכן היו מגלים את הרש"י ומנסים לפשר בין פרשנותו לבין ההסבר שהועלה ע"י התלמידים והרב. זהו לימוד פשט לעומק.
סדר שני: בשעות 14:00 – 18:00 לימוד תנ"ך, דקדוק ולשון.
יום שישי היה מוקדש ללימוד פרשת השבוע ול -2 מקרא ואחד תרגום. הלימוד היה מבוסס על פרשני המקרא כגון: אלשיך, רמב"ן, ספורנו ואבן עזרא.
יום שבת הוקדש ללימוד הזוהר עם פירוש הסולם לקבוצת של בעלי בתים.
כל הלימודים בישיבה היה על טהרת השפה העברית (לשון הקודש).
הישיבה קלטה תלמידים מהעיר דימנאת והאזור, ורבי מסעוד היה מעורב בחיי התלמידים. למדו בה בין שלושה לארבעה רמי"ם, התלמידים למדו בישיבה עד גיל 15 – 16, ולאחר מכן עברו ללמוד בישיבת "אוצר התורה" בקזבלנקה אצל חכם דהאן ורבי לוי נחמני.
|
3. ספריו
ספר על שחיטה וטריפות בכלל ומנהגי שחיטה וטריפות לעיר מראכש. (הספר הנוכחי)
ספר פיוטים מפי ספרים ומשוררים. (בכתב יד)
ספר על שחיטה וטריפות בכלל ומנהגי שחיטה וטריפות לעיר מראכש. (הספר הנוכחי)
ספר פיוטים מפי ספרים ומשוררים. (בכתב יד)
|
4. הנהגות
>> ככל רבני המערב, אשר הקפידו על ההלכה ועל המנהג, לרבי מסעוד היו הנהגות אשר חלקן הן מבוססות על ההלכה והמנהג, וחלקן הן הנהגות המיוסדות על השקפת עולם, ואורחות חיים אשר נרכשו מאבותיו ורבותיו כאחד.
בתפילה רבי מסעוד היה נוהג להתפלל תמיד מסידור, אפילו שהיה בעל תפילה וחזן שנים רבות, בבחינת "אותיות מחכימות"[14].
>> מסופר שבשנים הראשונות לעלייתו ארצה בתפילת כל נדרי הייתה הפסקת חשמל ועלטה כיסתה את בית הכנסת והמתפללים לא ידעו מה לעשות? ואיך להתפלל ? באותו רגע קם רבי מסעוד והתחיל את התפילה בקול רם מהמזמור "לך אלי תשוקתי" עד "עלינו לשבח" והכל בעל פה . כבעל קורא מגיל 13, קריאת התורה הייתה שגורה בפיו.
>> בנוסף רבי מסעוד היה עומד בתפילה ואינו מתנועע, מי שראהו בתפילה בזקיפות שלו (גובהו היה ניכר לעין), היה צופה באדם העומד לפני מלכו, ממש כפי שנהגו יוצאי המערב, וכפי שמובא על פי מהר"י סרוק ורמ"ע: "אין לנענע גופו בתפילת י"ח שהוא עומד לפני המלך"[16].
>> כמו כן רבי מסעוד נהג לפי שיטת הרמב"ם[17], בה הלכו רוב רבני וחכמי המערב ושלבו תורה עם דרך ארץ ואל היו משתמשים בתורה כקרדום לחפור בה, גם בחו"ל לארץ התפרנס מגיע כפיו (חנויות בדים), וגם בארץ ישראל.
רבי מסעוד נהג בצורה לא רשמית לחלק את השנה ל 2 חלקים, מחגי תשרי ועד חגי ניסן
וחוזר חלילה.
>> במוצאי יום הכיפורים היו מבקרים אותו ואת אישתו חסיבה, בני המשפחה וגם שכנים, והוא היה מברכם לשנה טובה ומבורכת ולחתימה טובה, ברכה זו היתה למשך חודשי החורף. בחג המימונה (מוצאי שביעי של פסח), היו שוב מבקרים את רבי מסעוד וחסיבה, בני המשפחה וחוג המתפללים ושכנים, והוא היה נותן להם תמר הטבול בחמאה ודבש, ולאחר שהיו מברכים ברכת "בורא פרי העץ", היה מברכם שוב לשנה טובה והצלחה, ברכה לחודשי הקיץ. באותם מעמדים רבי מסעוד נהג גם ל"תבל" את השיחה בדברי תורה קצרים, שאין נפרדים אלא בדברי תורה[18].
>> ככל רבני המערב, אשר הקפידו על ההלכה ועל המנהג, לרבי מסעוד היו הנהגות אשר חלקן הן מבוססות על ההלכה והמנהג, וחלקן הן הנהגות המיוסדות על השקפת עולם, ואורחות חיים אשר נרכשו מאבותיו ורבותיו כאחד.
בתפילה רבי מסעוד היה נוהג להתפלל תמיד מסידור, אפילו שהיה בעל תפילה וחזן שנים רבות, בבחינת "אותיות מחכימות"[14].
>> מסופר שבשנים הראשונות לעלייתו ארצה בתפילת כל נדרי הייתה הפסקת חשמל ועלטה כיסתה את בית הכנסת והמתפללים לא ידעו מה לעשות? ואיך להתפלל ? באותו רגע קם רבי מסעוד והתחיל את התפילה בקול רם מהמזמור "לך אלי תשוקתי" עד "עלינו לשבח" והכל בעל פה . כבעל קורא מגיל 13, קריאת התורה הייתה שגורה בפיו.
>> בנוסף רבי מסעוד היה עומד בתפילה ואינו מתנועע, מי שראהו בתפילה בזקיפות שלו (גובהו היה ניכר לעין), היה צופה באדם העומד לפני מלכו, ממש כפי שנהגו יוצאי המערב, וכפי שמובא על פי מהר"י סרוק ורמ"ע: "אין לנענע גופו בתפילת י"ח שהוא עומד לפני המלך"[16].
>> כמו כן רבי מסעוד נהג לפי שיטת הרמב"ם[17], בה הלכו רוב רבני וחכמי המערב ושלבו תורה עם דרך ארץ ואל היו משתמשים בתורה כקרדום לחפור בה, גם בחו"ל לארץ התפרנס מגיע כפיו (חנויות בדים), וגם בארץ ישראל.
רבי מסעוד נהג בצורה לא רשמית לחלק את השנה ל 2 חלקים, מחגי תשרי ועד חגי ניסן
וחוזר חלילה.
>> במוצאי יום הכיפורים היו מבקרים אותו ואת אישתו חסיבה, בני המשפחה וגם שכנים, והוא היה מברכם לשנה טובה ומבורכת ולחתימה טובה, ברכה זו היתה למשך חודשי החורף. בחג המימונה (מוצאי שביעי של פסח), היו שוב מבקרים את רבי מסעוד וחסיבה, בני המשפחה וחוג המתפללים ושכנים, והוא היה נותן להם תמר הטבול בחמאה ודבש, ולאחר שהיו מברכים ברכת "בורא פרי העץ", היה מברכם שוב לשנה טובה והצלחה, ברכה לחודשי הקיץ. באותם מעמדים רבי מסעוד נהג גם ל"תבל" את השיחה בדברי תורה קצרים, שאין נפרדים אלא בדברי תורה[18].
|
5. תלמידיו
ר' דוד קדוש המכהן כיום כרב בישיבת מיר בארה"ב
ר' אליהו עשור המכהן כדיין בירושלים
ר' שלום דהאן המתגורר בזכרון יעקב.
6. שירה
רבי מסעוד חיבב במיוחד את שירת הבקשות והיה מקושר רבות עם הפייטנים באשדוד, במיוחד עם מנהיג שירת הבקשות באשדוד של חברת דוד המלך, רבי מאיר עמר ז"ל, ובמיוחד שמר על קשר הדוק עם מפרש שירת הבקשות, רבי רפאל חיים שושנה זצ"ל, ישנה הקלטה מיוחדת במינה בה הוא נראה בחברת רבי רפאל חיים שושנה וכן גדולי הפייטנים בשנות השבעים בישראל.
7. תיעוד
רבי מנחם הכהן זצ"ל רבי דוד אדהאן זצ"ל
תעודות כושר לשו"ב ןמסדר קידושין וגירושין
באירוע בירושלים יחד עם באירוע שירת הבקשות באשדוד יחד עם חברו רבי רפאל חיים שושנה זצ"ל
רעייתו חסיבה זצ"ל
לצידו של רבי רפאל חיים שושנה באירוע הנ"ל
הערות שוליים:
[2] סיפורו של ארגון במרוקו מובא באתר באינטרנט בכתובת: http://www.shemayisrael.com/orgs/ozar/sommaire.htm
[3] רבי מנחם הכהן נפטר בשנת תרצ"ז (1937), עצמותיו הועלו לארץ בשנת תשס"ט (2009), נקבר באור-עקיבא. תמונתו מובאת בנספחים באישור העיתון "יום ליום".
[4] רבי דוד דהאן נפטר שנת ת"ש (1940), תמונתו מובאת בנספחים.
[5] רבי חיים בוחבוט נולד בעיר דימנאת לבית משפחת בוחבוט המקובלים, כבר מנעוריו ינק מבית אביו את כל רזי התורה והקבלה
[6] הסמוכה לעיר ווארזאזת. העיר סקורא נמצאת בחבל הדרעה (חלקה הדרומי).
[7] אין הוכחה לדבר.
[8] לנושא מקובלי הדרעה ראה מאמר מאת רחל אליאור, פורסם בפעמים, 24, תשמ"ה 1985, עמ' 36-73. חוברת שהוקדשה לנושא בין יהדות המגרב לארץ-ישראל
[9] מתוך ספרו של הראשון-לציון הג"ר שלמה משה עמאר "ברכת אליהו": עוד זאת סיפר [רבי יצחק אלמליח, שיוזכר בהמשך] באותו מעמד, שבזמן שהיו עסוקים בכינון מוסדות "אוצר התורה" [במרוקו] יחד עם הגאון רבי רפאל עבו ע"ה. באחד הימים הגיעה משלחת חשובה של רבנים ואישי ציבור שונים שבאו מאמריקה לבקר בקהילה [במרוקו] ולחזק את החינוך, ושמעו שיש סניפים לאוצר התורה גם בכפרים ההרריים, וכששמעו על מצב הכפרים ביקשו להכירם מקרוב ולבקר במקום, והתארגנו ויצאו עם אנשי המקום, ור"י אלמאליח ז"ל הביאם לאחד הכפרים הנידחים והיו משתאים לראות את הבתים והדרכים, מה שלא ראו מימיהם, ולא הפסיקו לראות ולהביט, ולשאול אם באמת גרים שם בני אדם, והכניסום לבתים המה ראו ותמהו עד למאד, וכששמעו שיש להם גם חכם שהוא השוחט והש"ץ והסופר והקורא וכו' וכו', גדלה תמיהתם עד מאד, שגם במקום זנוח זה עם מספר משפחות כה מצומצם, יש להם חכם ולא חסרו דבר מכל ענייני הקדושה והמצוה. וביקשו להראות עמו, והלכו למקום מושבו בסוף הכפר, ושם הראו להם את מקומו, במערה שבתחתית ההר, שהיתה נעולה בחבילה של עצים וקרשים זע"ז ועשויים כמין דלת, והם רואים ולא מאמינים שאכן אדם חי יושב במקום כזה, ואחר שפתחו להם, נכנסו ומצאו כעין חדר מסויד בסיד לבן, ויש "שלחן" שעליו שתי נרות דולקות, ואיש זקן יושב בקצהו ולפניו מונח קלף וקסת של דיו, והוא כותב ספר תורה, וכשראו את זה זלגו עיניהם דמעות של התרגשות ושל גיל ורעדה, והיו עומדים ורועדים מול המחזה הנורא הזה, והחכם שאל לר"י אלמאליח ז"ל מי אלה לך, והשיבו שזו משלחת מאמריקה, שאל החכם היכן היא אמריקא, אמרו לו רחוק מאד מאד, ושב ושאל האם זה כמו מכאן לעיר מראכש, ואמרו שזה הרבה יותר, ומפני שאין לו מושגים במרחקים שמעבר לאוקיינוס, אמרו לו כמו עשר פעמים מכאן למראכש, והיה מתמיה ונאנח, ואמר אוי ואבוי היכן נזרקו אחינו בני ישראל היקרים, ומי יודע מה סובלים הם מרחקים כאלה, ומה מצבם הגשמי והרוחני. ואח"כ אמר לו, תאמר להם שאין להם מה לדאוג ה' יעזור, ומיד אני ניגש לבתי הכפר ועושה להם מגבית כדי לסייע בידם כמו שצריך, האמנם המצב עכשיו דחוק, אבל אין אחד שישאר אדיש ולא יעזור להם, ושבו ובכו שוב, ואמרו תורה יש כאן, וגם חסד יש כאן, עתה אנו מבינים מה החזיק אותם כאן ומה מקיים אותם.
[10] בענייני שחיטה וטריפות
[12] שמה של השיטה היא: "ראשי", בה מרומז תחילת לימוד ע"י ראשו של הלומד, ולאחר מכן לימוד הרש"י עצמו.
[13] ממפרשי רש"י, רבי אליהו מזרחי.
[14] ראה בהקדמה לסידורו של רבי שלום משאש זצ"ל, "וזרח השמש".
[15] דברים לא, פסוק יט. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה א.
[16] מובא בסידור "תפילת החודש", הוצאת ליוורנו, תשי"א, הוצאת "שלמה בילפורטי וחבירו" וכן בסידורים שהוציא הרב אליהו בן אמוזג.
[17] ספר המדע, הלכות דעות פרק ג הלכות י-יא.
[18] תוספתא ברכות ג כא: "וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין".
[19] היה מלמד באוצר התורה.
ר' דוד קדוש המכהן כיום כרב בישיבת מיר בארה"ב
ר' אליהו עשור המכהן כדיין בירושלים
ר' שלום דהאן המתגורר בזכרון יעקב.
6. שירה
רבי מסעוד חיבב במיוחד את שירת הבקשות והיה מקושר רבות עם הפייטנים באשדוד, במיוחד עם מנהיג שירת הבקשות באשדוד של חברת דוד המלך, רבי מאיר עמר ז"ל, ובמיוחד שמר על קשר הדוק עם מפרש שירת הבקשות, רבי רפאל חיים שושנה זצ"ל, ישנה הקלטה מיוחדת במינה בה הוא נראה בחברת רבי רפאל חיים שושנה וכן גדולי הפייטנים בשנות השבעים בישראל.
7. תיעוד
רבי מנחם הכהן זצ"ל רבי דוד אדהאן זצ"ל
באירוע בירושלים יחד עם באירוע שירת הבקשות באשדוד יחד עם חברו רבי רפאל חיים שושנה זצ"ל
רעייתו חסיבה זצ"ל
לצידו של רבי רפאל חיים שושנה באירוע הנ"ל
הערות שוליים:
[2] סיפורו של ארגון במרוקו מובא באתר באינטרנט בכתובת: http://www.shemayisrael.com/orgs/ozar/sommaire.htm
[3] רבי מנחם הכהן נפטר בשנת תרצ"ז (1937), עצמותיו הועלו לארץ בשנת תשס"ט (2009), נקבר באור-עקיבא. תמונתו מובאת בנספחים באישור העיתון "יום ליום".
[4] רבי דוד דהאן נפטר שנת ת"ש (1940), תמונתו מובאת בנספחים.
[5] רבי חיים בוחבוט נולד בעיר דימנאת לבית משפחת בוחבוט המקובלים, כבר מנעוריו ינק מבית אביו את כל רזי התורה והקבלה
[6] הסמוכה לעיר ווארזאזת. העיר סקורא נמצאת בחבל הדרעה (חלקה הדרומי).
[7] אין הוכחה לדבר.
[8] לנושא מקובלי הדרעה ראה מאמר מאת רחל אליאור, פורסם בפעמים, 24, תשמ"ה 1985, עמ' 36-73. חוברת שהוקדשה לנושא בין יהדות המגרב לארץ-ישראל
[9] מתוך ספרו של הראשון-לציון הג"ר שלמה משה עמאר "ברכת אליהו": עוד זאת סיפר [רבי יצחק אלמליח, שיוזכר בהמשך] באותו מעמד, שבזמן שהיו עסוקים בכינון מוסדות "אוצר התורה" [במרוקו] יחד עם הגאון רבי רפאל עבו ע"ה. באחד הימים הגיעה משלחת חשובה של רבנים ואישי ציבור שונים שבאו מאמריקה לבקר בקהילה [במרוקו] ולחזק את החינוך, ושמעו שיש סניפים לאוצר התורה גם בכפרים ההרריים, וכששמעו על מצב הכפרים ביקשו להכירם מקרוב ולבקר במקום, והתארגנו ויצאו עם אנשי המקום, ור"י אלמאליח ז"ל הביאם לאחד הכפרים הנידחים והיו משתאים לראות את הבתים והדרכים, מה שלא ראו מימיהם, ולא הפסיקו לראות ולהביט, ולשאול אם באמת גרים שם בני אדם, והכניסום לבתים המה ראו ותמהו עד למאד, וכששמעו שיש להם גם חכם שהוא השוחט והש"ץ והסופר והקורא וכו' וכו', גדלה תמיהתם עד מאד, שגם במקום זנוח זה עם מספר משפחות כה מצומצם, יש להם חכם ולא חסרו דבר מכל ענייני הקדושה והמצוה. וביקשו להראות עמו, והלכו למקום מושבו בסוף הכפר, ושם הראו להם את מקומו, במערה שבתחתית ההר, שהיתה נעולה בחבילה של עצים וקרשים זע"ז ועשויים כמין דלת, והם רואים ולא מאמינים שאכן אדם חי יושב במקום כזה, ואחר שפתחו להם, נכנסו ומצאו כעין חדר מסויד בסיד לבן, ויש "שלחן" שעליו שתי נרות דולקות, ואיש זקן יושב בקצהו ולפניו מונח קלף וקסת של דיו, והוא כותב ספר תורה, וכשראו את זה זלגו עיניהם דמעות של התרגשות ושל גיל ורעדה, והיו עומדים ורועדים מול המחזה הנורא הזה, והחכם שאל לר"י אלמאליח ז"ל מי אלה לך, והשיבו שזו משלחת מאמריקה, שאל החכם היכן היא אמריקא, אמרו לו רחוק מאד מאד, ושב ושאל האם זה כמו מכאן לעיר מראכש, ואמרו שזה הרבה יותר, ומפני שאין לו מושגים במרחקים שמעבר לאוקיינוס, אמרו לו כמו עשר פעמים מכאן למראכש, והיה מתמיה ונאנח, ואמר אוי ואבוי היכן נזרקו אחינו בני ישראל היקרים, ומי יודע מה סובלים הם מרחקים כאלה, ומה מצבם הגשמי והרוחני. ואח"כ אמר לו, תאמר להם שאין להם מה לדאוג ה' יעזור, ומיד אני ניגש לבתי הכפר ועושה להם מגבית כדי לסייע בידם כמו שצריך, האמנם המצב עכשיו דחוק, אבל אין אחד שישאר אדיש ולא יעזור להם, ושבו ובכו שוב, ואמרו תורה יש כאן, וגם חסד יש כאן, עתה אנו מבינים מה החזיק אותם כאן ומה מקיים אותם.
[10] בענייני שחיטה וטריפות
[12] שמה של השיטה היא: "ראשי", בה מרומז תחילת לימוד ע"י ראשו של הלומד, ולאחר מכן לימוד הרש"י עצמו.
[13] ממפרשי רש"י, רבי אליהו מזרחי.
[14] ראה בהקדמה לסידורו של רבי שלום משאש זצ"ל, "וזרח השמש".
[15] דברים לא, פסוק יט. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ז הלכה א.
[16] מובא בסידור "תפילת החודש", הוצאת ליוורנו, תשי"א, הוצאת "שלמה בילפורטי וחבירו" וכן בסידורים שהוציא הרב אליהו בן אמוזג.
[17] ספר המדע, הלכות דעות פרק ג הלכות י-יא.
[18] תוספתא ברכות ג כא: "וכן לא יפטר אדם מחבירו לא מתוך שיחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דברים של חכמה, שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין".
[19] היה מלמד באוצר התורה.
הירשם ל-
רשומות (Atom)